חינוך חרדי (מוכש"ר) = 100% תיקצוב

החינוך החרדי הינו במעמד 'מוכר שאינו רשמי'.
מעמד זה מאפשר אוטונומיה חינוכית, בחירת המורים והתאמתם לאורח החיים של תלמידי המוסד, התאמת תלמידים בהתאם לקריטריונים אחידים ושקופים שמבטאים רצון בסיסי של ההורים לרוח המוסד.
במסגרת הכוח הפוליטי של הציבור החרדי, הוחרגו שתי רשתות גדולות המעניקות חינוך ל כ 70% מהציבור החרדי.
למרות היותם מוכש"ר – שם מקבלים 100% תקצוב עבור התלמידים הבאים בשעריהם.
* 22% נוספים מהציבור החרדי לומדים במוסדות 'פטור' ו כ 8% במוכש"ר מחוץ לרשתות הפוליטיות.

חינוך ממלכתי דתי (רשמי) = 130% תיקצוב
רוב תלמידי החינוך הדתי בגילאי היסודי (א-ח) לומדים במוסדות רשמיים. המורים והמנהל נבחרים על ידי משרד החינוך ושכרם משולם ישירות מהמדינה באופן מלא.
החינוך הממלכתי דתי הוא מצויין ומעניק לילדים חינוך דתי וציוני בכל מקצועות הלימוד לצד חינוך ערכי לאהבת העם והארץ. כל מי שמגדיר את עצמו דתי, יוכל להתקבל ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי.
תלמיד בחינוך הרשמי מקבל מהמדינה פי 3.2 מילד בתלמוד תורה ציוני.

חינוך תורני + ציוני (מוכש"ר) = 35% תיקצוב
מי שרוצה גם את מאפייני החינוך החרדי – דגש על לימודי קודש, הקפדה על אורח חיים תואם את השקפת עולמם של משפחות המוסד, בחירת מנהל וצוות מורים מתאים, ובחירת תלמידים שמעוניינים בחינוך זה –
וזאת מבלי לוותר על החיבור למדינת ישראל, על ראיית השירות בצה"ל כמצווה, על אהבת העם והארץ, חשיבות לימודי החול והשתלבות בכל תחומי החיים –
מקבל כיום רק כ 31% ביחס לתקציב מוסד רשמי דומה!
ובהשוואה לרשתות הפוליטיות החרדיות במוכש"ר, המקבלות תקציב הכולל את מלוא שעות הלימוד, תקציבי הסעות, שירותי עזר, יום חינוך ארוך (בפריפריה) וכל תקציבי החינוך – החינוך הציוני במוכש"ר מקבל רק 35% מהבסיס בלבד , ללא כל התוספות שמקדמות משמעותית את מערכת החינוך.

חינוך כנסייתי
מוסדות הכנסייה מפעילים מערך בתי ספר במגזר הערבי (כ 60% מהם מוסלמים) גם הם נמצאים במוכש"ר. אך לאחר שביתה ומחאה לפני כמה שנים, תקציבם השוטף עלה באופן משמעותי, בנוסף למענק בגובה 50 מיליון ₪ שקיבלו בגין קיצוצי עבר.

ראשית, הממ"ח הוקם על ידי השר פירון. מטרתו המוצהרת היתה לפגוע בחינוך התורני-החרדי – "לחנך" את הציבור החרדי ולדחוק אותם להתיישר עם "החינוך הנכון".
אין פלא שכל הציבור החרדי בחר להחרים מסגרת זו..

בנוסף, פועל יוצא של המעבר לממ"ח הינו דרישה להעלאת שעות חול על חשבון שעות קודש והפחתת ימי לימוד (במוסדות שלומדים מעבר ללוח ימי הלימוד הרגילים).
שינוי סטטוס מוסד ממוכש"ר לממ"ח – מהווה פגיעה בעצמאות ניהולית, עלולה לפגוע באיכות הצוות החינוכי המשובץ במערכת, ובאופן טבעי נותנת מקום גדול למעורבות חיצונית.
שינוי מעמד ממוכש"ר לממ"ח משמעותו אובדן היכולת לאפשר את מסגרות החינוך כפי שהם מתקיימים היום, על פי הדרכת הרבנים וכפי שמגיע לציבור שלא מוכן לוותר על חינוך הילדים, וממילא משמעותו פגיעה בחינוך ילדי ישראל.
לכן הדרישה שלנו היא להישאר במעמד הנוכחי כמוכש"ר, רק ללא האפליה התקציבית.
יש לציין, כי כיום, מדיניותו של משרד החינוך היא לא לאפשר למוסדות ציוניים להכנס לממ"ח.

למה לא ממ"ד (ממלכתי-דתי רשמי)?
כמובן, אין מקום לשינוי סטטוס המוסדות ממוכש"ר לממ"ד (רשמי). הבעיה המרכזית של החינוך הרשמי הוא, שהוא מנוהל על ידי משרד החינוך והרשויות המקומיות. למעשה, בסמכותם כל ענייני ניהול המוסד כולל בחירת מורים, בחירת הנהלה, תכנית הלימודים וכל החלטה הקשורה למוסד. כידוע, משרד החינוך והרשויות המקומיות אינם מחויבות להנהגה תורנית, הם מושפעות מרוח התקופה והתרבות המערבית וכבולים בכללים שמוכתבים על ידי קובעי המדיניות והלחצים הארגוניים.
לצורך הדוגמא, אם בראשות רשות מסויימת, או במשרד החינוך ייבחרו נציגים ממפלגה אנטי-דתית, תהיה לה השפעה ישירה על הפעלת מוסדות החינוך הרשמיים שמנוהלים בפועל על ידי הרשות המקומית ומשרד החינוך.
לעומת זאת, מעמד מוסד כמוכש"ר מאפשרת אוטונומיה ניהולית, הכפופה להנהגה תורנית, בדיוק כפי שמאפשרים למערכת החינוך החרדית.

חינוך 'על יסודי' – אין הבדל בין רשמי למוכש"ר

הדרישה לאפשר חינוך מוכש"ר בתקצוב מלא לא נשענת על קנה רצוץ. מעבר למדיניות הנוהגת בפועל כלפי מערכת החינוך החרדי המתנהל במוכש"ר בתקצוב מלא, כל מערכת החינוך התיכונית (על-יסודי) מתנהלת במסגרת מוכש"ר.
חלק מבתי הספר מנוהלים בידי הרשויות המקומיות וחלק מתנהלים על ידי ארגוני חינוך כדוגמת רשת צביה, מרכז ישיבות בני עקיבא, רשת אמי"ת, רשת עמל, אורט ועוד רבים.
בחינוך העל-יסודי, המדינה מתקצבת באופן שוויוני הן את המוסדות שבבעלות הרשות המקומית והן את המוסדות שבבעלות ארגוני החינוך.

מדוע בכלל לאפשר חינוך תורני-ציוני? אין זו היבדלות מיותרת?
• החינוך התורני-ציוני נותן מענה לאוכלוסיית תלמידים ומשפחות רחבה מאוד, אשר איננה מקבלת את המענה המצופה במוסדות בסגנונות האחרים!
המוסדות קמו כשהביקוש הלך וגדל, במיוחד במקומות שהמענה בחינוך הרשמי לא היה מספיק טוב ולא שיקף את רצון ההורים לחינוך שאותו ביקשו להעניק לילדיהם.
באופן היסטורי, ציבור שרצה הקפדה על רמה תורנית במוסד – היה צריך לבחור האם יוותר על ערכי הציונות הדתית וישלח את ילדיו לחינוך חרדי, או יוותר על הרמה התורנית וילך לבית ספר ממלכתי דתי.

• יתירה מכך, אילו המדינה היתה מתקצבת מוסדות אלו באופן שוויוני במקום ב-35% ממשאבי ההוראה והפעלת המוסד – הדבר היה מוביל באופן ישיר להפחת עלות תשלומי ההורים, ומתן אפשרות למשפחות נוספות להתמודד עם עלויות החינוך הגבוהות.

• האם יתכן שניפגע רק בגלל שאנחנו גם ציוניים, שותפים בבניית המדינה, וגם בוחרים בחינוך תורני? האם יתכן שתהיה כלפינו אפליה ביחס לרשתות החרדיות המתוקצבות באופן מלא על ידי המדינה?

כמה ההורים משלמים יותר ?
שכר הלימוד בתלמודי התורה נע בין 500-1,000 ₪ לחודש!
לעומת החינוך החרדי …
ולעומת החינוך הרשמי …

האם התלמידים והמורים מקבלים פחות ?
למרות שבפועל במוסדות הציוניים תורניים במוכש"ר, מערכת השעות הפרונטלית מורכבת מתוספת של שעות לימוד (ולכאורה התלמיד מקבל יותר שעות לימוד) – סך 'השקעת משאבי חינוך' מצד המדינה בתלמיד בחינוך המוכש"ר נמוכה ביותר באופן אבסורדי ביחס לכל תלמיד אחר במדינה:
כל תקציב ההורים ומשרד החינוך ביחד לא מגיעים לתקציב שמשרד החינוך (לבדו) מעניק למוסדות רשמיים מקבילים.

נפרט:
שעות פרטניות ושעות תומכות הוראה – לא מתקבל במוכש"ר!
בתוכנית 'אופק חדש' – המורים מרוויחים כ-36% יותר.. – משרד החינוך לא מאפשר ולא מתקצב למוסדות המוכש"ר כניסה לרפורמת 'אופק חדש'.
שעות סיוע, שעות הכלה לילדים מתקשים, סיוע מקצועי ממתי"א לילדים מתקשים, הם נכס גדול מאוד לתלמידים – לא מתקבל במוכש"ר שלא ברשתות החרדיות.
תקציב למבנה, שיפוצים, תחזוקה ברמה נאותה – לא מתקבל במוכש"ר שלא ברשתות החרדיות.
שכר הלימוד של ההורים מוסיף עוד שעות לימוד, אולם במוסד רשמי כל שעת לימוד שמתוקצבת על ידי המשרד שווה בממוצע 7,500 ₪ ואילו בחינוך המוכש"ר רק כ- 4,000 ₪.
כלומר, על אף שההורים משלמים המון – אינם מגיעים לסך מרכיבי החינוך המתוקצבים בשאר המוסדות.
גם משלמים יותר, וגם מקבלים מהמדינה פחות…
E אם נלחם ונדרוש תקצוב שוויוני – לפחות כמו ברשתות החרדיות במוכש"ר, ומבלי לוותר על העקרונות החינוכיים כפי שהורונו רבותינו – נוכל לאפשר לילדינו לקבל חינוך מצויין בהתאם לאורח החיים בו אנו מאמינים, מבלי לוותר על עקרונות חשובים ובמחיר שווה לכל נפש שמאפשר להשקיע בחינוך הילדים מבלי לשלם מחיר משפחתי כבד.

עיוות כפול
לא רק שההורים משלמים המון ומקבלים פחות, הדרישות שמשרד החינוך דורש, בקושי מאפשרות למוסד להתקיים.
באותו תקציב של ההורים וההשתתפות הזעומה של המדינה, כל מוסד צריך למלא את תפקידי המנהלה של משרד החינוך: מערך תשלומים למורים, השתלמויות, מענה לילדים מתקשים וגם את תפקידי הרשות המקומית: לדאוג למערך תפעולי, נקיון, מזכירות, הנהלת חשבונות, בטיחות, תברואה, חשמל, מים, תחזוקה, שיפוצים ואם משהו בשרשרת הדרישות לא מבוצע לשביעות רצונו של מישהו בשרשרת הפיקוח, הסנקציות מוטלות, בדמות איומים, עצירת תקציב, שלילת רישיון וכו'.

מנהלי המוסדות לא אשמים
צריך להדגיש! הטענות הם למשרד החינוך ולא לשליחינו הנאמנים בתלמודי התורה ובבתי הספר! מנהל מוסד מוצא את עצמו בין הפטיש לסדן: מצד אחד הוא מקבל תקציב זעום מהמדינה, ומצד שני יש סל דרישות קפדניות שהולכות ומחמירות. הדרישות נוגעות לגובה השכר למורים, שהינו הרבה יותר מהסכום והשעות המתוקצבות, לעמידה בתנאי תברואה ובטיחות – ללא תקצוב כלל. תקצוב חלקי ביותר על מזכירה ומנקה. לעלויות תפעול גבוהות – הנהלת חשבונות, ביטוחים, תחזוקה שוטפת.
גם הזכאות מטעם 'חוק נהרי', המחייב את הרשות המקומית להשתתף בהוצאות בסיסיות – לרוב החוק לא ממומש והתקציב לא מגיע..

אז למה רומסים את הציבור התורני ?
הסיבה היא – מכיון שההורים שותקים. אף אחד לא נלחם עבורנו. בינתיים המדינה 'מרוויחה' וחוסכת עלינו!

אנחנו ההורים – גם משלמים הרבה יותר וגם מקבלים הרבה פחות!
בידינו, ההורים, לעצור את האפליה!
בידינו להתארגן ולעמוד על זכויות ילדינו!
כעת אנו מתאגדים ודורשים מהמדינה תקצוב מלא לפחות כמו הרשתות הפוליטיות החרדיות!